<h1>שבלי הלקט הלכ' נדה לרש"י</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ועוד יש בני אדם שקוראין לאותן ז' ימים אחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצות בחמין ומתלבנות בבגדים נאים, וכולן פורשות עכשיו מן הטומאה ואוכלות ושותות עם בעליהן ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו הליבון שלהן. ותשובה שלהן במה ששנינו במס' שבת בפרק ראשון [י"א א'] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה מתוך שהן מתייחדין בא לבעול זבה שהיא בכרת, ותני עלה דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה (מות) [ומת] בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להם כתוב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, ובעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה למה נפטר בחצי ימיו, ולא היה אדם שמחזירה דבר פעם אחת נתארחתי אצלה [אמרתי לה] אמרי לי ביתי בימי נידותיך מהו אצלך אמרה לי חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי בימי ליבוניך מהו אצליך אמרה לי אוכל עמי ושותה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלה לדעתו לדבר אחר, ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים בתורה, שנ' [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה. פי' שימש תלמידי חכמים הרבה להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד, נידותיך כל ז' של ראייה ראשונה, ואיהו שמע בישיבה של מעלה שלכך נענש, ומה ששאל על הנידות תחילה, ואחר כך על הליבון לפי שהיה יודע שתודה, וכך אמר לה בחייך אימרי לי בימי נידותיך מהו אצליך דשמא נכשל בהם לפיכך נקצר בכרת בקוצר ימים ואמרה לו חס ושלום כנ"ל. ואותו ימי ליבון ששאל לה איהו הם ז' נקיים שזבה יושבת בהן מן התורה ולא אותן ז' שהן החמירו על עצמן, לפי שבאותו הזמן היו מחזיקות עדיין כדין תורה, שהרי אותו מצינו שהיה בעת התנאים כדתניא התם מעשה בחסיד אחד, ואותה חומרא מימי ר' זירא ואילך היתה שהרי הוא אומרה בכל מקום, ועוד שר' בסוף התנאים היה, ובימי ר' מצינו בפירוש שלא היתה אותה חומרא, דתניא בפרק אחרון דנידה [ס"ו א'] התקין ר' שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא, ב' ימים תשב ששה והן ג' תשב ז' נקיים, ותקנה זו דר' אינה דומה לאותה שבימי ר' זירא, הא למדתה מיכן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות עכשיו מעצמן, אלא ליבוניך כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה והיא צריכה להיות לובשת בגדים נאים לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה שמן התורה אסורות אותן ז' נקיים, והיינו דאמר לה ואל אשה בנידת טומאתה וגו', דטומאה גמורה היא לכל תורת נידה וזבה, בנידת טומאתה, פי' עד שתבוא במים לטבילה היא לעולם בנידתה דמרבינן מתהיה בנידתה, בהוייתה תהא עד שתבוא במים.
כלים שהנדה נוגעת בהן בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה שהרי בני אדם בזמן הזה מיטמאין באהל המת ובקברות ובשרץ, ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכינו מים טהורין לטהרינו, כך כלים שהנדה נוגעת בהן מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין בקערה עמה ולא משייורי מאכלה ולא יושבין על מושבה ולא נוגעין בבגדיה ולא מקבלין כלום מידה וכל מה שיכול מרחיק ממנה, ונותנין לה אנו כלי מים וקערה ומטפחת וסדין וכר וכסת להשתמש בהן בימי טומאתה, ובעת טהרתה מכבסת בגדיה במים ומעביר מהם הכתם וכל אשר אתה ידיח ויטהר. ומנהג זה יפה לנהוג בישראל מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא, ויש נשים שנמנעות מליכנס לבית הכנסת בנידותן ומליגע בספר חומרא בעלמא היא ומקום טהרה להן ויפה הן עושות ואשריהן.
<h2>דף יד.</h2>
ועוד יש רעה חולה שדבקו בה, שמתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן התחילו לעשות קבע ושכחו עיקר הרחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהלכתה, וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה וכבר יבשו עליהן חבורות וגרבים ויש בהן חציצה ואינו עולה טבילה ומשמשות בה נמצאו נבעלות בנידתן ובועלות בועלי נידות וכולן בהיכרת במזיד. ולפי כך מצוה להשכיח אותו מנהג ולהעלות מעליהן שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין מדי דהוה שגזרו חכמים במסכת שבת שהבא ראשו ורובו במים שאובין טמא לפי שהתחילו לומר כך, ומכל מקום סמוך לטבילה צריך ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין ולשרות שערות ראשה ולחופפן כדאמרי' התם במסכת נידה [ס"ו ב'] דבעינן סמוך לחפיפה טבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ על בשרה שאפי' חבורה קטנה חוצצת כדאמרי' התם [ס"ז א'] האי ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי הוו להו לחין, מיכן ואילך חייצי משום דהויין יבישין, ואמטול הכי צריכות חפיפת חמין לשרות בהן כל בשרה.
<h2>דף סד:</h2>
נדה שעברו עליה כל ימיה אלא שלא טבלה, כל זמן שלא טבלה הרי היא בכרת עד עולם, כדתניא [שבת ס"ד ב'] בא ר' עקיבא ולימד תהיה בנדתה, בנדתה תהיה עד שתבא במים. ואינה טובלת עד יום ז' לפסיקתה, שכל שבעה נקיים היא ספק זבה, ומנהג בידינו, ואין להחמיר יותר שהחמירו על עצמן כר' זירא. הלכך כשהיא פוסקת רוחצת בחמין, וסופרת ז' נקיים, הן ימי ליבונה, ואינה צריכה לבדוק אחרי כן, אלא אם כן מרגשת בעצמה, ואם רואה בתוך ז' נקיים, סופרת וסותרת עד שתשוב ותפסוק, וחוזרת ורוחצת וסופרת ז' נקיים וטובלת. ועל שאינן טובלות בימות החורף, דבר זה אינו תלוי אלא בפיוסין, שלא כל הנשים שוות, יש אשה שבעלה יותר מחבבה ואין ראוי לאדם לשנות אשתו ממנהג שכנותיה, כאמה כן בנותיה, משום נהרא נהרא ופשטיה, ועיר ועיר ומנהגיה.
